הדברים הבלתי חשובים

לאחרונה נשמעת יותר ויותר האבחנה בין 'צלם צייד', כלומר זה היוצא לשטח מבלי לדעת מה יראה ומה יצוד במצלמתו, לבין 'צלם לקט', כלומר צלם סטודיו, המתכנן היטב את התצלום מבעוד מועד, ורוקח אותו לפרטי פרטים: החל במיקום ובלבוש וכלה בדימוי הרצוי.

ניתן להרחיב את הגדרת ההבדלים ביניהם, ולומר את הדברים הבאים: 'צלם צייד' מבקש ללמוד את העולם, ולכן הוא נכון להיות מופתע בכל רגע. הוא מציג לעולם את התצלום שצד כמו היה עֵד לדבר-מה, שעלול היה לחמוק מתודעתנו, אלמלא צולם. לעומת זאת, 'צלם לקט' יוצא מנקודת הנחה, שהוא מכיר את העולם היטב, ולכן עליו להנגיש את העולם לציבור. הוא שואף לחדד מיתוסים חברתיים קיימים מתוך רצון להנציחם או מתוך אמונה, שבדרך זו יוכל לנפצם.

ל'צלם לקט' יש עניין רב יותר ב"רגע המכריע", הדרמטי, הרגע המְהַפֵּךְ, מאשר ב... סתם רגע, כל רגע. לעומתו, 'צלם צייד', מוצא עניין רב דווקא ברגעים הבלתי-חשובים (לכאורה), בפרטים הקטנים, הנעלמים מהעין במירוץ החיים הגדול.

בראשית עבודתנו, ב"מעבדה" של פואטיקאמרה, ניסינו לאפיין את החומרים, בהם אנו משתמשות, מי בצילום ומי בשירה. גילינו, שכל אחת בתחומה מנסה להאיר רגע שגור בחיינו מתוך תחושה, שכל רגע חשוב, ובכל רגע טמון עבורנו שיעור.

כ'צלמת ציידת', התצלומים של נורית נעשו ברובם במרחב האוּרבני. הם אינם מבוימים ועריכתם מינימאלית. כבשירו של אלתרמן, היא מאמינה, שלכל מראה נושן – יש רגע של הולדת, רגע שחורג מכל הידוע והמוסכם. נורית אינה מחפשת לצלם את "התמונה שמעולם לא צולמה", אלא לגלות את היומיום באור חדש.

בשירים של סיגל היא מבקשת לזקק מחשבה חולפת, לאחוז ולהרפות, לשרטט את הדברים כמו שהם כעת בעיניה, מתוך הבנה, שהכל בעיני המתבונן והכל זורם ומשתנה לבלי הרף.

לתפיסתנו, אמנות הייתה ותהייה פרשנות אישית – של האומן ושל המתבונן, ולשניהם אין מונופול על האמת. אנחנו לא באות לאמנות מתוך אג'נדה סדורה כלשהי, אלא מתוך תשוקה לחיים – ליופיים, לצערם הגדול, לשימחה שהם מזמנים, לתקווה וליאוש הטבועים בהם תדיר. מעניין אותנו בעיקר האדם - ואדם הוא אדם הוא אדם, החי את הרגע הייחודי והחד-פעמי בעולם, שבו רב הנסתר על הגלוי. לכן אך טבעי בעינינו להציג אנשים שצולמו באנגליה, בגיאורגיה, בישראל, בקליפורניה, באיסלנד, בפולין ובנורבגיה כמו היו עם אחד, הדובר שפה אחת.

אנחנו מתחברות מאד לראייה של המשוררת זלדה, שבעיניה הדברים החשובים ביותר הם הפרטים הקטנים, וכך היא כותבת ('ציפור אחוזת קסם', עמ' 69):

"הקשבנו פעם לפטפוט ציפורים מאחורי חלון הכיתה, זה היה ימים אחדים אחרי ששמחנו בענף פורח של שקדייה שהביאה לנו מזל ביום גשם חשוך. אמרה זהבה: "מכל דבר לא חשוב אנחנו עושים דבר חשוב". אבל אני הרהרתי, שהלב מלא דברים "בלתי חשובים", ושאחרי כמה שנים גם אני וגם הן נזכור אולי רק את הדברים ה"בלתי חשובים". אני אזכור אולי רק כמה יפה הייתה לאה ביום מעונן אחד, ואיך הציצה ברבע עין שחורה מעבר לספר. ואת שימחה שבאה אלינו אחרי מחלתה, זרה לגמרי, וכאילו בשמלת זכוכית. ואולי אזכור רק את אהובה, שרקדה עם בובתה השבורה כשיגון אימהי דולק בעיניה. אחרי הרבה, הרבה שנים, נשכח בוודאי כולנו את "הדברים החשובים", ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו".

בפואטיקאמרה אנחנו מכוונות לאמנות, שתעבור בעיקר דרך המסננת של הלב, והלב - הוא כנראה נשבה בקסמם של הדברים ה"פחות חשובים", אלו שמצויים בשפע.

צריך רק לעצור, ולתת בהם מבט צנוע, נקי ורענן.

054-4729655  :סיגל

  • Facebook Social Icon

©2020 by Poeticamera