על הרעיון
בקיץ 2015 התחלנו לקיים מפגשים שבועיים, בהם בחנו את החומרים מהם נרקמים תצלומים ושירים ושאלנו את עצמנו מה מזמין שירה וצילום למפגש משותף.
במהלך המפגשים התעורר הרצון למצוא דרך, אשר תמזג בין תצלום לשיר, דרך שתצמצם את הפער בין שתי האמנויות – הפער בין אמנות במרחב לאמנות לינארית. חתרנו לכך, שכל שיר וכל תצלום יעמדו בזכות עצמם, והשלם שיתקבל יהיה גדול מסך חלקיו.
הווידאו היה הבחירה הטבעית, ולצורך העניין נורית למדה תוכנה של עריכת וידאו והתמקצעה בה. אנחנו מאמינות, שאומן צריך להשתמש בכלים של התקופה. כיום האמנות הדיגיטלית נעשית, מופצת ונצרכת בענן מידע בו זמנית ובכל מקום. כל אחד מאתנו מצלם באופן יומיומי בסמארטפון שברשותו, ורבים מפיצים את התמונות ברשתות החברתיות. אנחנו מוצפים דימויים חזותיים, חלקם הגדול על מסכים. ריבוי התמונות האלה, המרצדות כל הזמן מול עינינו, יוצר שינויים מרחיקי לכת בהתייחסות לצילום בכלל ולצילום אמנותי בפרט.
החלטנו, אם כן, שהווידאו ימזג בין הצילום לשירה, אולם חששנו שהוא יאפיל על מי מהם. לכן בחרנו להיעזר בו באופן מינימאליסטי.
יצרנו צמדים של שיר ותצלום, המתכתבים זה עם זה באופן הדוק. לעתים השיר נכתב בניסיון לתת קול לתצלום, ולעתים התצלום נלקח מתוך ניסיון להעניק דימוי חזותי לשיר. באמצעות תנועות וידאו עדינות ומועטות יצרנו מכל צמד סרטון, קולנוע פיוטי.
בכל סירטון בחרנו להראות חלק מהשיר בכתב ידו/ה של המשורר/ת ולאפשר לו לקרוא את השיר בקולה/ו. אנחנו סבורות, שהקול וכתב היד מאפשרים מפגש אינטימי עם הקהל. הם נושאים עמם מידע משמעותי, מספקים תוקף לתצלום ומעשירים את החווייה.
החזון שלנו, כבר בראשית הדרך, היה ליצור פלטפורמה, שתזמין צלמים ומשוררים ליצירה משותפת. לשמחתנו, יותר ויותר צלמים ומשוררים, מהארץ ומהעולם, מתארחים בפואטיקאמרה. תנועה זו הולכת וצוברת תנופה.
עד כה יצרנו שתי סדרות: הסידרה הראשונה, 'מפגש דרכים', נוצרה מתוך המפגש המרגש והמשמעותי בינינו. הסידרה השנייה, 'בלי איפּור', עוסקת כל-כולה בנשים, במערכות היחסים בינן לבין העולם ובינן לבין עצמן. בסידרה 'בּלי איפּור' נבחנים אחדים מן האתגרים עמם נשים מתמודדות, אתגרים במישור האישי והבין-אישי, בראי הזמן וברוח ה – "me too".
כיום פואטיקאמרה מוצגת במופעים, בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ. קיימת גם גירסה אנגלית לפואטיקאמרה, בתרגומה של אדריאנה רביב.