דו-קיום אמנותי: על האתגר ליצור יצירה משותפת
בספרו 'בזכות המשוגעים לדבר', כותב שמעון זנדבנק, שהשירה נחשבה מאז ומתמיד עליונה על האמנות החזותית, היות שהיא עוסקת בשאלות הרוח והלוגיקה, ויש לה היכולת להפשטה.
האמנות החזותית, באופן טבעי, רתוקה לזמן ולמקום, לוויזואלי, לנגלה לעין ו/או לאוזן. במקביל, האמנות החזותית תמיד עוררה קינאה בלב המשוררים. קולרידג', למשל, שהיה מתוסכל מחוסר יכולתו לתאר כראוי עץ ליבנה במילים, כתב ביומנו: "זה משגע אותי, שאינני צייר".
הַמשיכה בין דימוי חזותי לשיר - טבעית. אפשר לומר, כי האחד מתקנא בשני ומשתוקק לו.
אנו סבורות, שהדמיון בין צילום לשירה רב על השוני: מדובר בשתי אמנויות, המספקות לנו דימוי של המציאות בעזרת רישום: הצילום (פוטו-גראפיה) הוא רישום באור, ואילו השירה היא רישום באות.
הצלם רואה במוחו דימוי, ומצלם את העולם, כך שהדימוי יקבל פָּנים חדשות, ואילו המשורר רואה עולם, וכותב דימוי, כך שהעולם יקבל פָּנים חדשות.
טבעית פחות היא המשיכה בין האמן החזותי, כדוגמת הצלם, לבין המשורר. אם יחליטו לעבוד יחד, יאלץ כל אחד מהם להיפגש עם מגבלותיה של אמנותו.
ובכל זאת, החלטנו יחד לחפש את הנוסחה לדו - קיום אמנותי, המזמין כל צד להתעמת עם מגבלות אמנותו, ואת שתי האמנויות כאחת - לעורר בצופה חוויה משמעותית. יצאנו להרפתקה, מבחינתנו – נועזת, בה הגדרנו לעצמנו שתי מטרות יסוד: ראשית, על התצלום והשיר – כל אחד מהם - לעמוד בזכות עצמו ולייצר שיח נוגע עם הקהל. שנית, השלם שיתקבל ממיזוג שתי האמנויות חייב לעלות על סך חלקיו.
בראשית עבודתנו המשותפת לא נתנו את דעתנו למטרה נוספת, שלישית: ליצור יחד, בשיתוף פעולה מלא, אמנות, שתיתן מקום לכל אחת מאתנו לבטא עצמה כמו שהיא מאמינה. היתרון היה ברור: כל אמן תורם את חלקו בזכות כישוריו ובעזרת ארגז הכלים שברשותו. ואולם, כך הבנו בהמשך, על מנת שיתאפשר שיתוף פעולה מלא, כל אמן חייב להביע את דעתו הכנה גם על חלקו של השותף ביצירה, באופן שהיצירה המוגמרת תהייה לשביעות רצונם של שני הצדדים. וזה בהחלט מאתגר. למדנו לשוחח על היצירה, אבל לא פחות מכך עלינו. לגלות את הלב, לשתף בכל מחשבה. בסופו של דבר, ניתן לרקוח יחד יצירות מרטיטות לב, רק אם התהליך מתנהל בשקיפות מלאה, רק אם האמנים מהסים את האגו ומשלבים זרועות.