רואה את העולם בעיניים פקוחות פנימה

הקדמה:

לקראת פתיחת התערוכה של פואטיקאמרה במוזיאון החאן בחדרה, ביקרנו בחדר התערוכה מספר פעמים על מנת להחליט כיצד להתאים אותו לצרכינו. בכל פעם שהגענו לכדו את תשומת לבנו דיוקנאות המייסדים של העיר חדרה, דיוקנאות אשר היו תלויים בחדר (בשורה, צמוד לתיקרה) וצוירו ביד אומן. נוכחותן המרעידה של הדמויות, אשר ניבטו אלינו מהציורים הללו, הייתה כה מוחשית בעינינו, כה דרמטית, עד כי הרגשנו צורך לשלב אותם בתערוכה כאילו מלכתחילה נתכוונו להיות בה.

יצרנו במיוחד תמונה ובה שיר, שנכתב מתוך התבוננות בציורים הללו, ותצלום, שביטא את תחושותיה של נורית לנוכח הציורים ולמקרא השיר. בתמונה, אם כן, נמצא תצלום בהשראת שיר, אולם השיר עצמו נכתב מתוך התבוננות בציור, המשרטט דיוקנה של דמות ממשית, שבעברה התגוררה באזור המוזיאון.

כך נראים ציורי המייסדים:

הנה השיר שכתבה סיגל:

מִכָּל תְּמוּנָה מִתְבּוֹנְנִים בִּי

מְיַסְּדֵי הָעִיר.

אַתֶּם מִתְבּוֹנְנִים בִּי

גַּם כְּשֶׁאֲנִי מְסִיטָה אֶת עֵינַי,

מִתְרַשֶּׁמֶת מְהַשִּׁיר בַּתַּעֲרוּכָה שֶׁלְּפָנַי,

עוֹנָה לְווֹטְסְאָפּ.

אַתֶּם גּוֹלְשִׁים מְהַקִּיר. מִתְהַלְּכִים לְיַדִי.

אַתֶּם אֵינְכֶם, אַתֶּם לְצִדִּי וּפִתְאוֹם

בְּרֶגַע

אֲנִי עוֹבֶרֶת מֵאָה שָׁנִים וְיוֹתֵר,

מַגִּיעָה עַד

אֲלֵיכֶם.

רוֹאָה אֶתְכֶם חוֹזְרִים מֵעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה,

מַחֲנִים עֶגְלַת שְׁוָרִים

פֹּה, בִּרְחוֹב הַגִּבּוֹרִים, וְנִכְנָסִים

הַבָּיְתָה, לַחָ'אן.

אַחַר כָּך נֶאֱנָחִים

וְשָׁבִים וְנִשְׁאָבִים לַתְּמוּנָה.

והנה התמונה לפניכם:

בכנות, מן הדין לומר: הצורך להשתהות על הדמויות בציורים הללו, לנחש כמיטב הדמיון והידע את סיפור חייהן וליצור יצירה, המתכתבת איתן – צורך זה לא נולד מתוך הרצון לכבד אותן, אלא משום שהציורים מרטיטים את הלב והדמויות מעוררות דמיון עד כדי כך, שנוכחותן בחדר טרדה את מנוחתנו. על כך בדיוק השיר מדבר: הדוברת ממש מסיטה את עיניה מהציורים ומנסה להתרכז, אך ללא הצלחה. או אז אין לה כל ברירה, אלא להקדיש לציורים מחשבה, לפנות להם מקום ולמצוא את הדרך להזדהות עם הדמויות ועם אורח חייהן, כאילו לא עומדות ביניהן קרוב למאה וארבעים שנים.

השיר אמנם נכתב בהערכה רבה לדמויות שבציורים וברגשות כבוד לפועלן, אך המהלך שחל בשיר מעיד, כי הוא מכוון לנושא אחר, נושא על זמני ועל מקומי; הוא מכוון לאופן בו אמנות, שמצליחה לגעת בך, תובעת את תשומת לבך ולא מרפה. אתה עשוי לנסות להדוף אותה, להתכחש לה, להמשיך הלאה, אבל לא תמצא מנוחה, עד אשר תקרא אותה ותעניק לה את פרשנותך. אמנות, שמצליחה לעורר בך רגש ומחשבה, שולחת אותך אל מעבר לנושא שבו היא עוסקת, במקרה שלנו – אל מעבר לדמויות של החלוצים, מייסדי חדרה. אמנות כזו שולחת אותך אל עצמך.

יצירות אמנות רבות נולדו מתוך התבוננות ביצירות אמנות קיימות. בפואטיקאמרה נוצרים שירים מתוך התבוננות בתצלומים, ותצלומים מתוך התבוננות בשירים. התערוכה במוזיאון החאן סיפקה לנו התנסות אחרת, חדשה: צילום ושירה, שהמקור המשותף להשראתם הוא הציור, האמנות הפלסטית.

המאמר הזה ידון באמנות כמקור השראה לכתיבה ספרותית. ההזדמנות לראות כיצד משתקפים החיים בעיני אומן אחר, עשויה הייתה להיות חלון ליצירה, הדנה באותו אומן או במעשה האמנות שלו. אולם כשם שאנחנו התבוננו בציורים האמנותיים ויצאנו מהם אל חיינו שלנו, אל התמות שמעניינות אותנו, כך גם כותבים אחרים נעזרים ביצירות אמנות כדרך נוספת לחקור את נפשם ואת חייהם. במילים אחרות, לעד יחפש האומן את עצמו – בין אם הוא מתבונן בחיים סביבו ובין אם הוא מתבונן בחיים, כמו שהם משתקפים בעיניו של אומן אחר.

דיון:

החיים, אלו הנגלים לעין-כל ואלו המתקיימים בנפשנו-פנימה, הם שאלת החקר הגדולה, החידתית-לעד, המשותפת לכל בני האדם. כמו אמנים, כך גם מדענים, מנסים להשיב בדרכם על שאלה זו, לומר משהו ברור וחד, להסיר - ולו במעט - את הערפל.

אולם, שלא כאומנים השבים ומתבוננים בעצמם (הם החוקר, מושא המחקר, הכלים והמעבדה), מבטם של מדענים פונה החוצה, אל מושא המחקר. המחקר המדעי יכול להתבצע על ידי חוקרים רבים, משום שהוא נטול "אני", עיקר תכליתו היא לומר עוד משהו, שטרם נתגלה, על האובייקט הנחקר.

ייתכן, שהכותבים, המתבוננים ביצירת אמנות, מניחים את ה"אני" בצד, וכך מצליחים להכיר את האומן, כמו שהוא משתקף ביצירה, כמו גם ללמוד על מלאכתו האמנותית. אולם, כאשר הם כותבים כתיבה אמנותית, שעניינה הוא יצירה אחרת, הם שבים ומבקשים דבר אחד: לתאר במילים את המתרחש בנפשם, להבין את עצמם, לחיות עם עצמם.

הנה, לדוגמה, ריינר מריה רילקה (1926 – 1875), מגדולי המשוררים, שכתב , בין היתר, שירים, שנולדו כתוצאה מהתבוננות באמנות פלסטית, תוך שהוא מנסה לתאר את מה שעיניו רואות באופן ענייני, אובייקטיבי. רילקה אף גיבש לשם כך את מושג ה – ding (חפץ), מה שקרוי "שירת הדברים". כשהתבונן, למשל, בפסלו של רודן, 'טורסו עתיק של אפולו' , הפסל הפעים אותו באופן כזה, שבשירו מופיע המשפט העצמתי, בו הדובר מורה לעצמו: "אתה חייב לשנות את חייך עכשיו!" כלומר, הדובר בשירו של רילקה מתבונן ביצירת אמנות של רודן, וגוזר מתוכה דרך פעולה לשינוי חייו שלו עצמו.

בספרו 'מכתבים אל משורר צעיר' רילקה מציע לבן שיחו: "אם היומיום שלך נראה לך דל, אל תבוא אליו בטרוניה; האשם את עצמך. אמור לעצמך, שאין אתה משורר דייך כדי לעורר את אוצרותיו לחיים". רילקה ניגש לאמנות הפלסטית כמו לאוצָר, שגלומה בו היכולת לעורר אותו לחשוב על עצמו, להתרגש וליצור.

גם פנחס שדה פונה לאמנות הפלסטית כדי לינוק השראה וכדי ללמוד משהו על החיים, שבעיניו אינם אלא משל. אחד השירים הידועים שלו, שיר המבוצע ע"י אהוד בנאי, מתייחס לציור של פרנצ'סקו גויה – 'החיזיון' (שנות ה-20 של המאה ה 19). בציור נראים גבר ואישה מרחפים באוויר. הגבר - מבטו מבועת, מצביע על הר גבוה עליו מתנשאת טירה. בצדה הימני התחתון של התמונה נראים קלעים, המכוונים רוביהם לעבר שיירה של אנשים בסוסים ובכרכרות. בשירו פנחס שדה מעניק קול לבני הזוג. האם הוא מנסה להעלות על דעתו מה העסיק את גויה באותו זמן וכיצד בחר להתייחס לכך? נדמה, כי הקול קול פנחס שדה והאהובה – אהובתו של שדה.

למעלה ממאה שנים עברו מיום מותו של גויה ליום היוולדו של שדה, וכאפס השנים בעיניו של שדה, עת הוא מתבונן בציור ומזדהה עם בני הזוג בתמונה. ככל אדם, גם שדה - בתוך עצמו הוא גר ואת חייו שלו הוא בוחן, ולכן המרחק בזמן לא מהווה חסם במפגש של הכותב עם אמנות. באחד מפרקי ספרו האוטוביוגרפי 'החיים כמשל' נזכר שדה בספר שקרא בלילה גשום, בעליית הגג שלו בירושלים: "זה ספר קורות חייו של אחד, אשר חי במרחק הזמן, אך בקרבת הלב". ללא כל אזכור שמו של האיש הזה, הוא מתאר את תולדותיו של ישו כמו היה בן תקופתנו, שכן או חבר, המעורר בשדה הזדהות עמוקה.

לפניכם הציור של גויה, ולאחריו השיר:

החיזיון לפנרצ'סקו גויא / פנחס שדה

אַל נָא תַּבִּיטִי לְאָחוֹר. עַל רֹאשׁ הַצּוּק, לְעֻמָּתֵנוּ, הִנֵּה טִירַת חֲלוֹמוֹתֵינוּ לוּטָה בַּעֲרָפֶל אָפֹר. אֲהוּב לִבִּי, מְרַחֲפִים אֲנַחְנוּ עֵת כֹּה אֲרֻכָּה בֵּין אֶרֶץ עֶצֶב וּמְצוּקָה וּשְׁמֵי הָעֶרֶב הַצְּהֻבִּים. קִרְבִי אֵלַי, חַבְּקִינִי נָא. לוּ אַךְ אֶל רֹאשׁ הַצּוּק נָבוֹאָה. שָׁם הַגְּאֻלָה, שָׁם הַמַּרְגּוֹעַ אֲהוּבָתִי, אָחוֹת קְטָנָה. אַךְ הַמּוֹרִים, אוֹ אֲהוּבִי, עַל הַגְּבָעוֹת אֲשֶׁר תַּחְתֵּינוּ אֶת רוֹבֵיהֶם, לַהֲמִיתֵנוּ, כְּבָר מְכַוְּנִים אֶל מוּל לִבִּי.

ולסיום, דוגמה אחרונה: אחד השירים היפים ביותר בעברית הוא השיר הבא של אגי משעול:

אֶלְבִיס שׁוֹאֵל אוֹתִי הָאִם אֲנִי

בּודְדָה הַלַּיְלָה

הוּא שׁוֹאֵל אִם לִבִּי

נִמְלָא כְּאֵב

הוּא מַפְצִיר לְגַלּוֹת לוֹ

הָאִם אֲנִי בּוֹדְדָה הַלַּיְלָה

הוּא שׁוֹאֵל אִם לִבִּי

נִמְלָא כְּאֵב.

הדוברת בשיר, ומטבע הדברים גם אגי משעול עצמה, מאזינה לאלביס שר את השיר הידוע (are you lonesome tonight) והמילים נוגעות בה באופן שבו היא חשה, שאליה אלביס פונה. נשים כה רבות חשו כך, כששמעו את אלביס. האמת היא, שזה מבחנה של כל יצירת אמנות: האם היא מצליחה להפגיש את המתבונן בה עם עצמו? אגי משעול כותבת שיר על שיר. גדולתה בכך, ששני השירים, שלה ושל אלביס, מרטיטים את הלב, כי שניהם פורטים על אותה חוויה אנושית אותנטית. כפועל יוצא, שירה של אגי משעול אומר משהו גם על פעולתה של האמנות.

אלו הן – כמובן – רק דוגמאות ספורות לכתיבה ספרותית בהשראת אמנות.

בה במידה שהעולם מעניין אותנו, רק כשהוא נוגע לחיינו שלנו, כך גם יצירות אמנות מעניינות אותנו, רק כשהן מהדהדות את רגשותינו ומחשבותינו, כשהן מציעות לנו דרך להרגיע את מצוקותינו ולגלות שוב את עצמנו. זה הבסיס לשיטות טיפול שונות כמו פוטותראפיה, ביבליותרפיה וכדומה. אומנים אינם נבדלים מכל צרכן אמנות. לכאורה, יצירת אמנות מציעה לאומן המתבונן בה (או המאזין לה) הזדמנות לצאת מעצמו ולגלות אומן אחר, דמויות חדשות, עשייה אמנותית, אך למעשה, הוא ירצה להתכתב איתה בדרך של יצירה, רק אם היא תיגע בלבו.

התכתבות זו לא תהייה אלא המשך להתכתבויות האחרות שלו עם עצמו.

לעולם נמשיך לנסות ולהבין את חידת החיים, לחפש את משמעותם. והחיים – החיים לעולם יהיו עבורנו חלום ללא פשר, משל ללא נמשל. האם זה משום שאנו מסוגלים להתבונן בהם רק מתוך תוכנו, כמי שלכודים בתוך חדר מַרְאוֹת? האם זה משום שעינינו, הרואות את העולם, פקוחות תמיד פנימה?

054-4729655  :סיגל

  • Facebook Social Icon

©2020 by Poeticamera