עמיקם יסעור מראיין את סיגל זהבי
ראיון לקראת פתיחת התערוכה של פואטיקאמרה בגלרייה 'יד לבנים' בחיפה
עמיקם יסעור מראיין את סיגל זהבי, יוני 2019
הראיון פורסם בכתב העת המקוון 'בכיוון הרוח', כתב עת לענייני ספרות-תרבות-הגות
מה הקשר בין שירה לקולנוע?
בספר "קולנוע של שירה" (מבחר מאמרים מאת פייר פאולו פאזוליני), טוען פאזוליני, שקיימות למעשה שתי שפות קולנועיות שונות: הראשונה, השפה הפרוזאית, שבה המצלמה לא מורגשת, והלשון שקופה ומשרתת את הנכחת העובדות והסיטואציה. השנייה, השפה השירית, שבה המצלמה מורגשת (יש, למשל, שימוש ניכר בזום ובצילום נגד האור, העדשות מתחלפות תדיר ותנועת המצלמה משרה עצבנות, מלאנכוליות וכד').
לפי פאזוליני, כאשר יוצר הקולנוע מעוניין בנקודת המבט המשולבת, הסובייקטיבית, המעמיקה, כשהוא מסתייע במירב הפונקציות של המצלמה ומניע אותה במכוון וכשהוא עמל להשקיע בסגנון ורואה בו את הגיבור העיקרי, מדובר ביוצר קולנוע של שירה.
האבחנה הזו מרתקת, ואני שבה אליה ומהרהרת בה מפעם לפעם. היא נוגעת לא רק לקשר בין שירה לקולנוע ולקשר בין שירה לפרוזה, אלא לקשר בין שירה לכל אמנות שהיא. בעיניי, לקולנוע מיטבי ולפרוזה משובחת יש איכויות ליריות. שירה תמיד תבקש את מה שנסתר מהעין, את הסב-טקסט, תמיד יהיה בה משהו חידתי או מבט מרענן, חדש, והיא תמיד תחתור לומר משהו על עצמה ועל נפש האדם. בעיניי, כל אמנות, השואפת אף היא למחוזות הללו ומקיימת את שלושת הסעיפים הללו, מדברת שירה.
מה הקשר בין שירה לציור?
כשם שלא כל שיר משרטט תמונה מסוימת, לא כל ציור מדבר שירה. שלושת התבחינים שציינתי בתשובה הקודמת יקבעו אם ישנן איכויות ליריות בציור.
מה שיותר מעניין בעיניי הוא המבט של המתבונן בציור. אני חושבת שהמבט הזה, מבטו של כל אדם, הוא הרבה פעמים שירי: הוא רואה את הקיים ומבקש את הנסתר מעין, הוא מנסה להעניק פרשנות למה שעיניו רואות והוא תמיד מחפש איך הציור קשור לנפשו-שלו.
לעתים , כשמשורר מתבונן בציור, והציור מרעיד את לבו, הוא כותב שיר. כך קרה לנו, לקראת פתיחת התערוכה של פואטיקאמרה במוזיאון החאן בחדרה. נורית ואני ביקרנו בחדר התערוכה מספר פעמים על מנת להחליט כיצד להתאים אותו לצרכינו. בכל פעם שהגענו, לכדו את תשומת לבנו דיוקנאות המייסדים של העיר חדרה, דיוקנאות אשר תלויים בחדר דרך קבע (בשורה, צמוד לתקרה) וצוירו ביד אומן. נוכחותן המרעידה של הדמויות, אשר ניבטו אלינו מהציורים הללו, הייתה דרמטית וטרדה את מנוחתי. התבוננתי בהן וכתבתי שיר.
השיר אמנם נכתב בהערכה רבה לדמויות שבציורים וברגשות כבוד לפועלן, אך המהלך שחל בשיר מכוון לנושא אחר, נושא על-זמני ועל-מקומי; הוא מכוון לאופן בו אמנות, שמצליחה לגעת בך, תובעת את תשומת לבך ולא מרפה. אתה עשוי לנסות להדוף אותה, להתכחש לה, להמשיך הלאה, אבל לא תמצא מנוחה, עד אשר תקרא אותה ותעניק לה פרשנות. אמנות, שמצליחה לעורר בך רגש ומחשבה, שולחת אותך אל מעבר לנושא שבו היא עוסקת (במקרה שלנו – אל מעבר לדמויות של החלוצים, מייסדי חדרה), אמנות שכזו שולחת אותך אל עצמך.
נורית התבוננה בציורים, קראה את השיר ויצרה תצלום, שמעניק את הפרשנות שלה לחיבור בין הציורים לשיר. כך נולדה יצירה חדשה של פואטיקאמרה: תצלום בהשראת שיר, שנולד מהתבוננות בציור, המשרטט את דיוקנה של דמות ממשית, שמאה וארבעים שנה קודם לכן התגוררה בחלל המוזיאון. אושר גדול.
יצירות אמנות רבות נולדו מתוך התבוננות ביצירות אמנות קיימות. בפואטיקאמרה נוצרים שירים מתוך התבוננות בתצלומים, ותצלומים מתוך התבוננות בשירים. ריינר מריה רילקה (1926 – 1875), מגדולי המשוררים, כתב , בין היתר, שירים, שנולדו כתוצאה מהתבוננות באמנות פלסטית, תוך שהוא מנסה לתאר את מה שעיניו רואות באופן ענייני, אובייקטיבי. רילקה אף גיבש לשם כך את מושג ה – ding (חפץ), מה שקרוי "שירת הדברים". כשהתבונן, למשל, בפסלו של רודן, 'טורסו עתיק של אפולו' , הפסל הפעים אותו באופן כזה, שבשירו מופיע המשפט העצמתי, בו הדובר מורה לעצמו: "אתה חייב לשנות את חייך עכשיו!" כלומר, הדובר בשירו של רילקה מתבונן ביצירת אמנות של רודן, וגוזר מתוכה דרך פעולה לשינוי חייו שלו עצמו.
בכל שיר, גם בשיר שעניינו הוא יצירה אחרת, שב המשורר ומבקש דבר אחד: לתאר במילים את המתרחש בנפשו, להבין את עצמו, להצליח לחיות עם עצמו.
מי היא הצלמת שאיתה את עובדת?
התמזל מזלי - שהצלמת נורית בהונקר היא חברתי ושותפתי. יחד אנחנו מנהלות שיחות עומק על שירה, צילום ומה שביניהם. יחד יצרנו את פואטיקאמרה, ויחד אנחנו חושפות אותה מול קהלים שונים בתערוכות ובמופעים. נורית ניחנה בראייה יוצאת דופן. היא אינה מביימת צילומים, אלא קולטת רגעים כהווייתם ומעניקה להם מראה רענן, אחר. אלתרמן כותב ש"גם למראה נושן יש רגע של הולדת". נורית רואה את רגע ההולדת בכל מראה נושן ואני תמיד מוקסמת, כשאני מתבוננת בתצלומים שלה.
אנחנו עובדות יד ביד. לאגו אין כניסה. אני מרגישה, שהוא גם לא מבקש להיכנס... לא פעם אנשים, שצפו במופע, ניגשו אלינו בסיומו ואמרו, שהיחד שלנו, היחד אמיתי, הטהור, חברות האמת בינינו, ניכרים באמנות שלנו. התברכתי.
מה הקשר בין שירה לצילום וכיצד נוצרה פואטיקאמרה?
נורית ואני שאלנו את עצמנו שוב ושוב: מה מזמין שירה וצילום למפגש משותף?
והתשובה היא שהמבט של משורר וצלם הוא מבט דומה – שניהם בה בעת רואים את העולם, אבל גם רואים את הסמליות שבו. לכן שיר ותצלום תמיד יישארו לא לגמרי מפוענחים. לכן, תמיד, הם יצפנו איזה סוד.
המבט של המשורר דומה לזה של הצלם משום ששניהם מנסים ללכוד את הרגע – המשורר באמצעות המילה והצלם באמצעות האור...
בנוסף, הצילום והשירה הם מצד אחד - אמנויות חיות, ומצד שני – אמנויות מתות. הצילום – יש בו הרגע החי, הכי אמיתי, "כך היה", סוג של ראיה, עדות, ומצד שני אין מת ממנו, כי הרגע הזה היה ונגמר.
השירה – מצד אחד היא מתה, שהרי שירה היא (לכאורה) לא יותר מאשר אוסף של סימנים על דף, אותיות (היא לא מפעילה את החושים כמו באמנויות אחרות – מחול, פיסול, מוסיקה, תיאטרון... למעט חוש הראייה, שרואה רק סימנים לדבר האמיתי). ומצד שני, השירה חיה ואמיתית, משום שכדי להבין אותה הקורא פועל, הוא יוצר בדמיונו תמונות, יוצק לתוכן משמעות ומתרגש.
ההבנה לגבי המשותף בין צילום לשירה עזרה לנו לטוות את הרעיון לפרויקט משותף: חשבנו שנוציא ספר, שבו בכל דף יהיה תצלום של נורית לצד שיר שלי, שיר שנכתב מתוך התבוננות בתצלום המסוים הזה.
יש הרבה ספרים כאלה, אלא שבמרביתם החיבור בין השיר לתצלום נעשה בדיעבד, כל אחד מהם נברא לעצמו ורק אחר כך הוחלט לחבר ביניהם.
אנחנו חושבות שהחיבור של צילום ושירה הוא משמעותי, כאשר האחד מיילד את השני. הייחודיות שלנו היא בעובדה, שזאת יצירה משותפת: לרוב, השיר נכתב מתוך התבוננות בתצלום, ומתוך ניסיון להעניק לדמות שבו או לדומם שבו קול. לעתים, נורית צילמה בהשראה של שיר שקראה ונגע ללבה, ובכך העניקה לשיר דימוי חזותי.
במפגשים בין נורית לביני הבנו, שיש גם שוני בולט בין צילום לשירה, והוא שצילום הוא אמנות במרחב, ושירה היא אמנות לינארית: את רואה את התצלום כולו, ורק אח"כ בוחנת את הפרטים שלו, בעוד שבשיר – את קוראת מילה מילה, מתקדמת לפי שורות ובתים עד שאת מגיעה לסוף.
לנוכח השוני המשמעותי, בשלב מסוים חיפשנו לפרוץ את המוכר והמקובל – אם עד כה העמידו פוטו ליד פואטיקה, חיפשנו דרך ליצור ... פואטיקאמרה. כלומר, רצינו שתצלומים ושירים ישתלבו זה בזה, כאילו היו גוף אחד, שכל אחת מהאמנויות תפעל את פעולתה על השנייה בו זמנית.
בנקודה זו הבנו, שאנחנו חייבות שחקן חיזוק נוסף, ובחרנו בווידאו, שיגשר על השוני בין אמנות במרחב לאמנות לינארית. נורית לקחה על עצמה והתמקצעה בתוכנה של עריכת וידאו, שילבנו את קולי קוראת את השיר וחשוב היה לנו להראות גם מעט מהמילים בכתב ידי. כך נולדה – פואטיקאמרה: רצף של סירטונים, מיצגי וידאו, שבהם השיר והתצלום נגלים בו זמנית. מתקבל מעין קולנוע פיוטי, שמקנה לצופה חוויה מיוחדת.
אנחנו מארחות משוררים וצלמים בפואטיקאמרה. המשוררים קוראים בקולם את השיר ומספר מילים נחשפות בסירטון בכתב ידם.
כאשר פואטיקאמרה מוצגת בתערוכה, הקהל יכול לצפות במיצגי הווידאו על מסך ולהאזין לשירה, ובנוסף הוא יכול להתרשם מהתמונות, שבכל אחת מהן תצלום ושיר, המתכתבים זה עם זה.
בימים אלה מוצגת פואטיקאמרה בספרייה המרכזית בפרדס חנה ובגלריית Art and About בעמק חפר. בקרוב – התערוכה בגלריית יד לבנים בחיפה.
מה הם נושאי המיצגים בתערוכה בחיפה?
בשנתיים האחרונות עבדנו על הסידרה השנייה של פואטיקאמרה - 'בלי איפור', וזו הסידרה המוצגת בגלריית יד לבנים בחיפה. סידרה זו מוקדשת לנשים – ליחסיהן עם העולם וליחסים שלהן עם עצמן.
כל המיצגים בסידרה, כולל אלו ששותפים להם המתארחים, עוסקים בחיי אישה. עולים נושאים כמו זוגיות, תשוקה, אימהות, הטרדה מינית, זיקנה, דיאטה, קיפוח וכו'.
זו סידרה, העוסקת בנשים, ופונה לנשים ולגברים כאחד.
מה הם נושאי ספר השירה הראשון שלך, 'חמש שיחות שלא נענו'?
הספר נכתב בתקופה ארוכה ומרה בחיי. במשך שנים רבות, במקביל לגידול הילדים ולעבודה, טיפלתי לבד בשני הוריי, אנשים מבוגרים, פרודים וחולים מאד. גם השירים שאינם עוסקים בהורים ההולכים וכלים ביסורי איוב, טבולים באופל הזה, בלבדיות שלי מול העולם אשר כמנהגו נוהג. מזל, שעמד לצדי גם אז ההומור, הומור עצמי בעיקר, שחור, ומנחם.
כתבתי על שורה של מפגשים שלי עם העולם – אני מול הדיאטנית, מול הטבע, מול הפסיכולוג, מול אלוהים ומול המילים – מפגשים, שאף הטובים שבהם הותירו אותי בלי מענה.
מה הם נושאי ספר שירייך השני, הנמצא בשלבי סיום הכתיבה?
בספר השירים השני שלי אני בעיקר מישירה מבט לפחדים שלי – פחדים מול הדף הריק, מול חוסר הוודאות השוררת בכול, מול האמת, שלא ניתן לאחוז בה ומול הזיקנה ושובל החוליים שלה (אני בת 53 ובריאה, ובכל זאת צופה אל העתיד...).
בנוסף, בספר אני משמיעה פה ושם ביקורת בנושאים חברתיים (בעיקר כלפי היחס לנשים) ולא חוסכת מעצמי ביקורת. אני גם מתכתבת עם משוררים, משוררים חיים ומתים. מעניין לי.
את הספר שלי עורך המשורר אלי אליהו - משורר משובח, מרטיט לב, חכם, אדם מעניין ומלא ידע. כשאני חושבת על זה, אני מבינה שאני בת מזל.